מאי 05

בדיקה 2

ב

מאי 05

בדיקה

ב

יול 01

ארבעה טורים – ויקיפדיה

ארבעה טורים

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ארבעה טורים או הטור הוא קובץ פסקי הלכה שיטתי, המסכם את כל ההלכה הנוהגת לאחר החורבן, אותו כתב רבי יעקב בן אשר, המכונה גם בעל הטורים (12701343).

תוכן עניינים

תהליך כתיבתו

כאשר נוכח רבי יעקב בן הרא"ש בריבוי המחלוקות ההלכתיות בזמנו החליט לחבר את הספר וכך כתב בהקדמתו: "יען כי ארכו לנו הימים בגלותנו ותשש כוחנו, ושמם לבנו, ורפו ידינו, ונשתבשו הסברות וגדלו המחלוקות ורבו הדעות ולא נשארה הלכה פסוקה שאין בה דעות שונות…".

תחילה עשה קיצור מהלכות אביו הרא"ש ומתשובותיו בשם "ספר הרמזים" או "סימני אשר"י" שנדפס בהוצאות התלמוד בשם "קיצור פסקי הרא"ש". על בסיס ספר זה כתב את ה"ארבעה טורים" כאשר הוא נצמד לכלל שקיבל מאביו להביא מקורות מהתלמוד וראיות לדבריו (שלא כדרכו של הרמב"ם) ולכן ציין בספר את מקורותיו וכן ציין את חילוקי הדעות בין הפוסקים שקדמו לו. כתיבתו הסתיימה בשנת 1340. הספר התפשט בכל התפוצות והוא הספר העברי השני שנדפס (שנת 1475). כיום נפוצות במיוחד מהדורות מוגהות חדשות של הספר הכוללות הערות, פירושים ותוספות.

מקורותיו

מקורותיו מקיפים את כל הספרות הרבנית שקדמה לו והוא מזכיר את ספרות הגאונים, מהראשונים: רבנו חננאל, רבנו נסים, רבנו גרשום, רש"י וחכמי צרפת בעלי התוספות ועוד, חכמי אשכנז: ראב"ן, ראבי"ה, מהר"ם מרוטנברג ועוד, וחכמי ספרד ובראשם הרי"ף, הרמב"ם, הרמב"ן ועוד. הספר מאחד את תורתם של חכמי צרפת אשכנז וספרד, ואוסף את מנהגי הארצות השונות בעיקר בענייני תפילה. הוא מביא מדבריהם ובהרבה מקומות חולק, ובכל מחלוקת עם הראשונים הוא מביא את מסקנת הרא"ש.

מבנה הספר ותוכנו

"ארבעה טורים" (ובעקבותיו השולחן ערוך) מתחלק לארבעה חלקים:

  1. טור אורח חיים – סדר יומו של האדם מקומו עד שכבו, תפילות , שבת, חגים וכדומה, מתבסס על חכמי אשכנז וצרפת ומביא דברי מוסר ומנהגים מחסידי אשכנז ומחוגי המהר"ם מרוטנברג.
  2. טור יורה דעה – על הלכות איסור והיתר, דומה במבנהו לספר תורת הבית של הרשב"א.
  3. טור אבן העזר – על הלכות אישות, מתבסס על המשנה תורה לרמב"ם בספר נשים.
  4. טור חושן משפט – על הלכות ממונות ונזיקין, בנוי על ספר התרומות לר' שמואל הספרדי, ועוד מחכמי ספרד.

יונ 20

הבית יוסף על טור (שירת דבורה) אורח חיים א – ויקיטקסט

יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו', פרט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך – משום דלכאורה נראה שאלו הדברים – ארבעה שהם שניים, דקל כנשר היינו רץ כצבי, ועז כנמר היינו גבור כארי. ואם כן, יקשה על יהודה בן תימא, למה כפל העניין במלות שונות זה פעמיים? לכך כתב דארבעה דברים הם, כדמפרש ואזיל.

ומה שכתב: בעבודת הבורא יתברך – משום דקצת דברים אלו נראה שהם הפך עבודתו יתברך. שהעזות נאמר עליו: "עז פנים לגיהנם", ועל הקלות ראש אמרו שמרגיל לערווה; והמרוצה והגבורה, נראה שהם טובים לענייני העולם הזה, ואין לעבודתו יתברך עסק בהם. ולכך אמר שכולם לעבודת השם יתברך, וכמו שמבאר.

מה שכתב: והתחיל ב"עז כנמר" לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך – משום דקשה, דלפי מה שמפרש "קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי" על האיברים, אלו היה לו להקדים, ואחר כך היה לו לומר "עז כנמר", שאינו רומז לאבר מיוחד. ועוד, שלא היה ראוי להתחיל במידת "עז", אף על פי שהוא בעבודת הבורא יתברך. לכך כתב שהטעם שהקדימו, לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך. לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצווה, ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו וכו'.

ומשום דקשה, היאך אפשר שיתבייש האדם מבני אדם, ולא יתבייש מהשם יתברך, שאתה אומר שיימנע אדם לפעמים מלעשות מצווה מפני שלא ילעיגו עליו? לכך אמר: אל תתמה, שהרי רבי יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם וכו', כדאיתא בפרק תפילת השחר. וכיוון שמצינו שלפעמים אדם ירא מעשות עבירה מפני בשר ודם יותר ממה שהוא ירא מפני השם יתברך, משם נלמוד לעניין עשיית מצווה, שלפעמים אדם מניח מלעשותה, מפני שהוא מתבייש מבני אדם יותר ממה שמתבייש מהשם יתברך, שמניח מלעשות מצוותו. וזהו שכתב: "וכן הוא לעניין הבושה" וכו'.
  • ומה שכתב: על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש – מפני שמידת העזות מגונה מאד, כמו שנזכר. ואין ראוי להשתמש ממנה כלל, אפילו בעבודת השם יתברך, לדבר עזות כנגד המלעיגים, כי יקנה קניין בנפשו להיות עַז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך. לכך כתב: "ולא תבוש", כלומר: אני אומר לך שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש מהם, אף על פי שילעיגו עליך.
ומפני שעדיין יקשה, שאין ראיה מרבן יוחנן בן זכאי. שלעניין מורא מלעשות העבירה, אפשר שיירא האדם מבשר ודם, פן ייוודע הדבר למלכות ויגרסו בחצץ שיניו תיכף ומייד; מה שאין כן בהשם יתברך, שהוא ארך אפיים. אמנם אין לך אדם שיניח מלעשות מצוות השם יתברך מפני בושת בשר ודם, לשיצטרך יהודה בן תימא להזהיר עליו. לכך הביא ראיה מדוד המלך עליו השלום שאמר: "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש", הרי שהיה מתפאר שלא היה מתבייש מבני אדם בעשיית המצוות.
ולפי שקשה, שאי אפשר לפרש כן, שהרי דוד המלך עליו השלום מלך היה, ולא היה לו להתבייש מבני אדם, כי מי הוא ואי זה הוא אשר ימלאנו ליבו להלעיג עליו. ואם כן, על כרחך פירוש הפסוק כך: "ואדברה בעדותיך נגד מלכים", מאן מלכי? רבנן, "ולא אבוש"; כי אם לא הייתי מדבר בעדותיך נגדם, הייתי בוש מהם. לכך כתב: אף כי היה נרדף ובורח בין העובדי גלולים, היה מחזיק בתורתו וכו'. כלומר: פסוק זה אמר כשהיה בורח בין העובדי גלולים, ואז היו מלעיגים עליו, ועם כל זה לא היה מתבייש מהם.
ואם תאמר: אפילו כשהיה בורח בין העובדי גלולים, היה מכובד ביניהם ולא היו מלעיגים עליו. לכך כתב: אף כי היה נרדף, כלומר: אף על פי שהיה מכובד ביניהם, מכל מקום להיותו נרדף היה מקום להלעיג עליו כשרואה אותו מחזיק בתורתו, באמרם אליו יום יום: "הלא יראתך כסלתך" וגו'.
  • ומה שכתב: היה מחזיק בתורתו – אפשר שטעמו, מפני שמהפסוק אין נראה אלא שהיה לומד, ולא שהיה עושה מצוות. לכך כתב: היה מחזיק בתורתו ולומד, כלומר: כיוון שהיה לומד ולא היה חושש מהמלעיגים, הוא הדין שהיה מחזיק בתורתו ועושה המצוות ולא היה חושש מהמלעיגים.
  • ומה שכתב: קל כנשר כנגד ראות העין וכו' לומר שתעצים עיניך מראות ברעה – מפני שאם אנו מפרשים "קל כנשר" כנגד ראות העין, נראה שמזהיר שיהיה קל בעיניו להביט ולראות מהרה קל חיש בכל מקום, וזה עוון פלילי. לכך כתב כי הכוונה בהיפך, כי אם יפגע בדבר ערווה, מהרה קל חיש יעצים עיניו מראות ברע.
  • ומה שכתב: כי היא תחילת העבירה – בא לתת טעם, למה שינה יהודה בן תימא מסדר דוד המלך עליו השלום, שדוד סיים בעיניו ויהודה בן תימא התחיל בהם. לכך נתן טעם ליהודה בן תימא, מפני שהיא תחילת העבירה וכו'.
  • ומה שכתב: ואמר "גיבור כארי" כנגד הלב… ואמר "רץ כצבי" כנגד הרגליים וכו' – שזהו הסדר במה שאמרו: "העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים".
ומה שהקדים יהודה בן תימא "רץ כצבי" ל"גיבור כארי", אפשר שטעמו לומר: הוי קל לעצום עיניך מראות ברע, כדי שתוכל להיות רץ כצבי לעבודתו; שאם לא תעצים עיניך מראות ברע, אולי לא תהיה רץ כצבי לעבודת בוראך, אלא למרות עיני כבודו, וזה על ידי הלב שהוא חומד; ועל כרחך צריך לומר, שאם לא יכולת להיזהר מראות ברע, שתהיה גיבור כארי לכוף לעבודתו יתברך.
ועוד יש לומר, שלפי ש"קל כנשר", הרצון בו – קלות לעצום עיניו מראות ברע, ו"רץ כצבי" – הוא לרוץ לעבודתו יתברך, סמכן זה לזה, כי גם זאת זה לעומת זה עשה האלהים: זה – קלותו לעצום עיניו, וזה – להיות קל ברגליו כאחד הצביים אשר בשדה לרוץ לעבודת בוראו.
  • ומה שכתב: כי הגבורה בעבודת השי"ת היא בלב – נתן טעם: מה עניין "גיבור כארי" לעניין "הלב חומד"? ולפי ש"הלב חומד" הוא בעניין העבירות, ו"גיבור כארי" הוא בעניין המצוות, לכך כתב: שתחזק ליבך לעבודתו, שבכלל זה – עזיבת העבירות ועשיית המצוות.
  • ומה שכתב: ואמר רץ כצבי כנגד הרגליים, שרגליך לטוב ירוצו – כלומר: זה ודאי לא נאמר אלא על עשיית המצוות. ואף על פי שמה שאמרו: "כלי המעשה גומרים" – נאמר על עשיית העבירות בכלל, "רגליך לטוב ירוצו" הוא עזיבת העבירות; שאם הוא הולך לעשות עבירות, אין רגליו רצים לטוב.
  • ומה שכתב: וכן דוד המלך עליו השלום היה מתפלל על שלשתן, אלא ששינה הסדר – כלומר: שינה מסדר שאמרו חכמים ז"ל: "עין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים", והוא התחיל בכלי המעשה שהם הרגליים, ואחר כך הלב, ואחר כך העיניים. והטעם, כי החכמים ז"ל התחילו מן הקודם אל המאוחר; ודוד המלך התחיל להתפלל על המאוחר, שהם כלי המעשה, ואחר כך חזק להתפלל על סיבותיו, שהם הלב והעיניים.
ועוד יש לומר, שיהודה בן תימא, שבא להזהיר את האדם, הזהירו תחילה על העיניים, שהם הגורמים הראשונים לעבירות, ואחר כך הזהיר על הרגליים, שהם סוף המעשה, כלומר: העיניים גורמים לרגליים, ועל ידי מי? על ידי הלב, שאליו כיוון ב"גיבור כארי". לכן צריך שתזדרז לעצום העיניים, כדי שלא תבוא לידי כך. ודוד המלך עליו השלום, שהיה מתפלל לפני הקב"ה, אילו היה מתפלל תחילה: "העבר עיניי מראות שוא", שוב לא היה צריך להתפלל על הלב; ואילו היה מתפלל על הלב, לא היה צריך להתפלל שוב על הרגליים, שאם הלב נוטה לטוב, שוב לא יחטאו כלי המעשה. על כן התפלל תחילה על כלי המעשה, כלומר: שאם גרם העוון שראו העיניים וחמד הלב, ידריך רגליו לעבודתו. ואחר כך התפלל שיטה ליבו לעבודתו, לבל יחמוד דבר איסור, אף אם ראו העיניים. ואחר כך התפלל שיעביר עיניו מראות שווא.
  • ומה שכתב: לכן צריך האדם להתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו וכו' – דברים פשוטים הם, נמשכים מהקודם.
  • ומה שכתב: וטוב למי שמקדים, שיכוין לשעות שמשתנות האשמורות וכו' – בריש ברכות (ג.), אהא דאמרינן: "שלוש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר הקב"ה אומר: אוי שהחרבתי את ביתי" וכו', כתב הרא"ש: "וראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותה שעה, ולשפוך תחנונים על חורבן בית המקדש, כמו שנאמר: 'קומי רוני בלילה לראש אשמורות'".
  • וטוב לומר פרשת העקידה ופרשת המן ועשרת הדיברות – תנן בפרק ה' ממסכת תמיד, אמר להם הממונה: "ברכו ברכה אחת", והם ברכו, וקראו עשרת הדברים.
ואף על גב דאמרינן בסוף פרק קמא דברכות שביטלום מפני תרעומת המינים, ופירש רש"י, שלא יאמרו לעמי הארץ: אין שאר התורה אמת, ותדעו, שאין קורין אלא מה שאמר הקב"ה ושמעו מפיו בסיני. איכא למימר דהיינו דווקא בציבור; אבל ביחיד, דליכא משום תרעומת המינים, טוב לאומרם, שעל ידי כן יזכור מעמד הר סיני בכל יום, ומתחזק אמונתו בזה.
ופרשת העקידה, כדי לזכור זכות האבות לפני הקב"ה, וגם להכניע יצרו לעבוד השם יתברך כמו שמסר יצחק נפשו.
ופרשת המן, כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה.
  • ופרשת הקרבנות – בפרק ב' דתענית ובסוף פרק "בני העיר", אמר אברהם לפני הקב"ה: שמא יחטאו ישראל לפניך, ותעשה להם כאנשי דור המבול? אמר לו: לאו. אמר לו: "במה אדע כי אירשנה"? אמר לו: "קחה לי עגלה משולשת". אמר לפניו: ריבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים; בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תיקנתי להם סדר הקרבנות, שכל זמן שהן קורין בהן, מעלה אני עליהם כאילו מקריבין לפניי קרבן, ואני מוחל להם כל עוונותיהם.
ואמרינן בסוף מנחות: אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: "זאת תורת החטאת", "וזאת תורת האשם"? כל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב חטאת; וכל העוסק בתורת אשם, כאילו הקריב אשם.
  • ומה שכתב: אמנם פרשת הקרבנות טוב יותר לאומרה ביום וכו' – כן כתב הרא"ש גבי פרשת התמיד, וכתבו רבינו סימן מ"ז. ומשמע לרבינו דהוא הדין לכל הקרבנות, בין קבועים בין שאינם קבועים, דטוב לאומרם ביום, כיוון שאין זמנם אלא ביום. וכן כתב הכלבו.
  • ואחר פרשת חטאת לא יאמר כן, לפי שאינה באה נדבה – כלומר: אבל אשם, אף על פי שאינו בא בנדבה, כיוון דתנן בפרק ו' דכריתות, "רבי אלעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום. אמרו עליו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום", כבא בנדבה דמי. ואף על גב דחכמים פליגי עליה, כיוון דבבא בן בוטא היה עביד ביה עובדא, כי אמר "יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב כאילו הקרבתי אשם", שפיר דמי.
ואשם וודאי, אפשר דבכלל חטאת הוא, כיוון שאינו בא אלא על חטא ידוע. ומאחר שכתב רבינו שאחר פרשת החטאת לא יאמר כן, לפי שאינה באה נדבה – ממילא משמע דהוא הדין לפרשת אשם וודאי, שלא יאמר אחריה כן.
ואפשר דכיוון דשם אשם אשכחן שבא בנדבה, דהיינו אשם תלוי – בכל אשם יכול לומר "יהי רצון שיהא זה חשוב" וכו', אפילו אם הוא אשם וודאי. וראשון נראה יותר.
ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שהאשם הוא כמו בא בנדבה, לפי שאמרו בנדרים שהחסידים נודרים עצמם לנזיר כדי להביא קרבן, אם כן נראה שיש לו לבוא כמו נדבה, עד כאן לשונו. וגם הרב מהר"י ן' חביב ז"ל כתב: מה שמקשין שגם האשם אינו בא בנדבה, אינו קושיא, שהרי אשם נזיר בא בנדבת נזירות, עד כאן. ואף על פי שפרשת האשם הכתובה אצל פרשת חטאת ועולה ושלמים לאו אשם נזיר הוא, משמע להו ז"ל דשם אשם חד הוא.
ואם תאמר, מאחר שאינו אומר אחר קריאת פרשת חטאת "יהי רצון שיהא זה חשוב" וכו', אם כן, למה כתב רבינו שקורא פרשת חטאת? יש לומר, דהא וודאי קריאת פרשת חטאת מכפרת קצת, אם חטא חטא שחייבין עליו חטאת. ואפילו אם אינו יודע שחטא, יקרא מספק, ואם חטא, תכפר עליו; ואם לא חטא, הא מיהא יתנו לו שכר כקורא בתורה.
  • כתוב בספר א"ח: פרשת העולה היא מתחילת ויקרא עד תחילת פרשת "ונפש כי תקריב", ועוד פרשת צו, "זאת תורת העולה" עד "לא תכבה". ופרשת חטאת, "ואם נפש אחת תחטא בשגגה". ופרשת אשם, "ואם נפש כי תחטא ועשתה".
וכתב הר"י בר יקר, טוב לומר עם הקרבנות פסוק זה: "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה'", והוא בפרשת "ואם מן הצאן", כדאמרינן בויקרא רבה: "אמר הקב"ה: מעיד אני עליי שמים וארץ, בין נוכרי בין ישראל, בין עבד בין אמה, בשעה שהן קורין מקרא זה, 'צפונה לפני ה' ', אני זוכר עקידת יצחק בן אברהם".
  • כתוב עוד שם: יש נוהגים לומר אחר ברכת התורה פרשת כיור, כי היא העבודה הראשונה. ואחר כך אומר תרומת הדשן, ואחר כך פרשת התמיד. ואחר כך פרשת מזבח מקטר קטורת ופרשת סימני הקטורת ועשייתו, כי אחר הקרבת התמיד מקטירים הקטורת. ואחר כך פרשת ברכת כהנים, כי אחר כך מברכים את העם.

היה ב-טור אורח חיים א – ויקיטקסט.

יונ 19

טור אורח חיים א – ויקיטקסט

טור שירת דבורה מבוסס על המהדורות הישנות של ארבעה טורים

נביא את הסימן הראשון של הטור באדיבות ויקיטקסט

"יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". פרט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך. והתחיל ב"עז כנמר", לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך. לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה, ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו; ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין, ואל תימנע מלעשות המצוה. וכן אמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. וכן הוא אומר לענין הבושה, שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך. על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש. וכן אמר דוד עליו השלום: "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש". אף כי היה נרדף ובורח מן העובדי גלולים, היה מחזיק בתורתו ולומד, אף כי היו מלעיגים עליו.

ואמר "קל כנשר", כנגד ראות העין. ודימה אותו לנשר, כי כאשר הנשר שט באוויר, כך הוא ראות העין, לומר שתעצים עיניך מראות ברע. כי היא תחילת העבירה, שהעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין. ואמר "גבור כארי", כנגד הלב, כי הגבורה בעבודת הבורא יתברך היא בלב; ואמר שתחזק לבך בעבודתו. ואמר "רץ כצבי", כנגד הרגלים, שרגליך לטוב ירוצו. וכן דוד המלך עליו השלום היה מתפלל על שלשתם, אלא ששינה הסדר, ואמר "הדריכני בנתיב מצותיך" על הרגלים, ואמר אחר כך: "הט לבי", ואמר אחר כך: "העבר עיני מראות שוא". והזכיר בלב הטיה ובעין העברה, כי הלב הוא ברשותו להטותו בדרך הטובה או לרעה, אף אחר שראה מעשה השוא, על כן התפלל שיעזרנו להטותו לדרך הטובה. אבל ראות השוא אינו ברשותו, כי אפשר שיפגע בו פתאום ויראנו; לכן התפלל שיעביר עיניו מראות שוא ולא יזמינהו לפניו כלל.

לכן צריך האדם להתגבר כארי לעמוד (א) בבוקר לעבודת בוראו. ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לאמר: איך תעמוד בבקר, כי הקור גדול! או ישיאנו בקיץ לאמר: איך תעמוד ממטתך, ועדיין לא שבעת משנתך! התגבר עליו לקום, שתהא אתה מעורר השחר ולא יהא הוא מעירך, כמו שאמר דוד עליו השלום: "עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר"; אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. וכל שכן אם ישכים קודם אור הבוקר לקום להתחנן לפני בוראו, מה יופיו ומה טובו.

וטוב למי שמקדים, שיכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה, ולסוף שני שלישי הלילה, ולסוף הלילה, שבאלו הזמנים הקב"ה נזכר לחורבן הבית ופיזור ישראל בין אומות העולם, והתפילה שיתפלל אדם באותה שעה על החורבן והפיזור רצוייה וקרובה להתקבל.

ויפיל תחינתו לפני המקום, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו, כי טוב מעט בכוונה מהרבות בהם שלא בכוונה. וטוב לומר פרשת העקידה, ופרשת המן, ועשרת הדברות, ופרשת הקרבנות, כגון פרשת העולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם. אמנם פרשת הקרבנות טוב יותר לאומרה ביום, שהם במקום הקרבת הקרבן שזמנו ביום. וכשיסיים פרשת העולה, יאמר: רבון העולמים! יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי עולה בזמנה. וכן יאמר בפרשת המנחה והשלמים והאשם. ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן, לפי שאינה באה נדבה.

ואם אינו יכול להשכים קודם אור הבוקר, מכל מקום התפילה אשר היא מועד לכל חי, אל יאחר אותה, ויחשוב בליבו: אילו היה בעבודת מלך בשר ודם, וציוהו להשכים באור הבוקר לעבודתו, היה זהיר וזריז לעמוד לעבודתו כאשר ציוהו; כל שכן וקל וחומר בנו של קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

היה ב-טור אורח חיים א – ויקיטקסט.

יונ 19

הטור השלם

מפעל הטור השלם בשיתוף עם שירת דבורה

המפעל כולל הגהתם וההדרתם של ספרי הטור ומפרשיו על פי כתבי יד ודפוסים ראשונים, השלמת קטעים חסרים, תיקון שיבושים, פענוח ראשי תיבות, קיטוע ופיסוק, ציון מדוייק של כל המקורות המוזכרים, פירושים חדשים של גדולי המפרשים והפוסקים מכתבי יד, בהדפסה חדשה ומאירת עינים. הסדרה כולה בת 22 כרכים שהושלמה – בשיתוף עם מכון "שירת דבורה" – התקבלה באהדה רבה והפכה לסדרת יסוד של לומדי התורה.במסגרת המפעל ראו אור – כספרים בפני עצמם – אחדים מגדולי מפרשי הטור, ובהם: חי' המהר"י אבוהב, דרכי משה השלם, חי' רבי העשיל מקראקא, מור וקציעה השלם. ספרים נוספים במסגרת זו בשלבי עריכה.

היה ב-הטור השלם.

מאי 22

שירת דבורה

שירת דבורה (שופטים פרק ה') היא הימנון ניצחון, המתאר את ניצחונם של שבטי ישראל על אויביהם הכנענים, בעזרת כוחו של אלוהים. לא כל הפרטים בשירה זהים לסיפור המעשה שתואר בפרק ד'.

השירה מוצגת כתגובה ספונטנית של דבורה וברק לניצחון "ביום הוא", ומרבה בדברי תודה והלל לה' על חלקו בהשגת הניצחון: ה' שולט באיתני הטבע ומשתמש בהם נגד האויבים (פסוקים 4-5, 20); ה' הביס את סיסרא וצבאו בנחל קישון (פסוק 21). השבטים הרבים שהצטרפו למלחמה, לפי השירה, רק באו לעזרת ה'.
שירת דבורה נחשבת לטקסט קדום. סגנונה מאד אישי: דבורה מזכירה בשירה את עצמה, מעשיה, מלחמתה, קריאותיה לשבטים. בשירה נזכרים אירועים ופרטים מקורות העם בעבר הרחוק והקרוב, והתרחשויות בשדה הקרב נגד הכנענים. כמו כן משבחת השירה את השבטים שהצטרפו למלחמה ומגנה את השבטים שלא הצטרפו למלחמה. היא גם מזכירה התרחשויות באוהל יעל ובארמון סיסרא.
השירה משמשת הפטרה לפרשת בשלח, כלומר לשירת הים שבספר שמות (פרק ט"ו) המתארת את ניצחון ה' על המצרים ומעבר בני ישראל בים סוף.

היה ב-שירת דבורה.

מאי 22

שלום עולם!

ברוכים הבאים לוורדפרס. זה הפוסט הראשון שלך. אפשר למחוק או לערוך אותו, ולהתחיל לכתוב.

css.php